מהמורכב למופלא

חיינו לפני המהלך היו חד-גוניות מתמשכת של מורכבות וחוסר טעם בחיים. כל אירוע ומקום עבר בחינה מדוקדקת - האם זה מתאים? האם זה נכון? כל יום היה זהה למשנהו. השנים עברו ולא הביאו איתן שיפור או שינוי משמעותיים.
במהלך השנתיים וחצי מאז האבחון ניסינו כל טיפול, כל מטפל, כל שיטה. דבר לא עזר לקדם את עומר בצורה משמעותית. חשנו שעומר יותר מזה, שעומר יכול. רצינו שיחזור אלינו, שיחזור הביתה.

לעומר לא היתה שמחת חיים, הוא לא הביע רגש. לא ידענו מהם רצונותיו, לא הכרנו את אופיו.
עומר היה מנותק מאיתנו ומסביבתו. לא היו לו מערכות יחסים איתנו, עם אחותו, עם אנשים וילדים הסובבים אותו.
לעומר היה גוף רפוי וחלש עם טונוס שרירים נמוך. הוא לא קפץ, לא רץ, לא דילג ולא טיפס. הוא לא השתמש במתקנים בגן שעשועים. רוב הזמן היה פסיבי ובחר לשבת.
בגלל טונוס השרירים הנמוך, פיו היה רפוי ופתוח והוא רייר כל הזמן.
עומר לא היה עצמאי - ברחיצה, אכילה, התלבשות.
עומר היה מרוכז בגרייה רבה - תנועתית, אודיטורית וויזואלית.
עומר ג'יברש רוב שעות היום, דיבר במילים בודדות ובצורה תבניתית ואוצר המילים שלו לא גדל.
עומר לא שיחק במשחקים המתאימים לבני גילו ולא יכול היה לשבת ולהקשיב לסיפור.
לעומר היתה עצירות כרונית והוא קיבל ממריצים כל יום. עומר היה חולה לעיתים קרובות.

השקענו הכול בעומר - זמן, רגש וכסף. עומר הפך מילד ל"מטרה", לשורות בדו"ח. כל אחד ניסה לומר לנו מיהו ילדנו ולאן הוא יגיע. עומר הופקע מרשותנו.
שעון החול החל מתרוקן, האפשרויות החלו להיגמר. היתה תחושת החמצה וחוסר-אונים, שאנו לא עושים מספיק. המורכבות הזו פגעה בחיי השגרה ובמערכות היחסים בינינו, עם משפחה, עם חברים.

כך היה עד שפגשנו ברונית ובהורי הילדים של המהלך הראשון, שנתנו השראה. הבנו שקיבלנו סיכוי חד-פעמי, סיכוי לשנות את מציאות חיינו, סיכוי להיות משפחה מאושרת.
אני, ניר ועומר הצטרפנו למהלך.

עומר שלושה חודשים מתחילת המהלך

כיום, שלושה חודשים מתחילת המהלך, עומר הפנה את מבטו - אלינו, לסביבה, לעולם.
כיום אנו משפחה מאושרת וגאה. אנו מכבדים ומעריכים את עומר. הוא חלק שווה במשפחה. הטעם חזר לחיינו. קיבלנו יחד של עומק ומשמעות. יש אווירה שלווה ושמחה בבית. "הפניית המבט" המופלאה של עומר התרחשה, ועומר החל להתקדם מייד. השינוי היה עצום והתרחש בזמן קצר מאוד.

מהרגע הראשון של "הפניית המבט" עומר החל להתקדם ולהשתנות:
מיוזמתו הוא חיבק ונישק אותי ללא הרף. עומר מביט בנו במבט עמוק, יוצר קשר עין ארוך וממוקד. הוא נענה למשחקים איתנו ועם אור, אחותו.

שישה שבועות לתוך המהלך חל שינוי חסר תקדים שלא העלינו על דעתנו:
בעיית העצירות הכרונית נושרת - עומר מתפנה כל יום, ללא ממריצים. הפסקנו את כולם.
עומר מתחיל להצביע או לקחת אותנו ולהראות לנו את רצונו, ביוזמתו.
עומר נוכח איתנו, הוא כאן ועכשיו. אני קוראת לו והוא מביט בי.
עומר מתחיל לשחק במשחקים המתאימים לבני גילו - מרכיב פאזל רצפה בן 24 חלקים (חלום שהתגשם), משחק משחקי כדור, משחק איתנו בתופסת ומחבואים, מבין את חוקי המשחק.

שמונה שבועות לתוך המהלך עומר פורץ פריצת דרך שלא תיאמן:
גופו מתחזק והוא הולך ויושב זקוף. הוא רץ מהר, קופץ, מדלג.
עומר יוזם משחקים ביחד עם אחותו ואיתנו. מצטרף למשחק כדורגל בפארק של אב ובנו (זרים לחלוטין) - רץ אחרי הכדור, מכוון לעבר האב ובועט אותו.
הוא מתיישב מאחורי אחותו ונוסע איתה על הבימבה כשהוא מחבק את מותניה. לפני המהלך עומר לא היה מביט אל הבימבה.
הוא מטפס על חומות גבוהות וצרות והולך עקב בצד אגודל, מגיע לסוף וקופץ כשאני אוחזת בידו. אנו כחולמים.
עומר מתחיל לבחור את בגדיו ומראה העדפה לצבע הלבן.

עשרה שבועות לתוך המהלך ועד עכשיו:
עומר מלא חיים ושובב.
עומר מבין כל מילה והוראה ופועל בהתאם בדיבור, בפעולה.
הוא מתעניין בסביבתו - מראים לו חרקים, ציפורים, והוא מתבונן ונוגע בהם.
עומר מראה קנאת אחים בריאה - כל דבר רוצה בדיוק כמו של אור - סוכרייה, ארטיק.
עומר יושב, מקשיב ומתבונן בשעה שאני מקריאה לו סיפור. מדהים.
עומר מתחיל לבנות מערכות יחסים עם אביו, אחותו, סביו, סבתו, ילדים וצוות הגן.
עומר מטפס על קיר טיפוס גבוה ומתגלש במגלשת מים.
עומר עומד בתור בסבלנות.
עומר מביע את רצונותיו ורגשותיו.
עומר משחק במשחקי קופסא מתאימים לגילו - למשל אוניברסיטה לגן. הוא משחק במשחקי מחשב קומפדיה. הוא עובד בספר עבודה - לימוד כתיבת מספרים.
לפני שבועיים החל לדבר דיבור יזום בצירופי מילים.
הוא עונה לשאלות וכל הזמן מרחיב את אוצר המילים שלו. הישג מדהים בזמן קצר.

עומר מתקדם כל יום, כל יום מפתיע אותנו במתנותיו.
"הפניית המבט" החזירה לנו את התקווה, את האמונה, את הצחוק ונתנה לנו חיים.
"הפניית המבט" פותחת בפני עומר יכולות, סקרנות מוטיבציה ורצון ליחד.
כל יום הוא יום חדש ומפתיע.

- ורד, אמא של עומר

לפני המהלך, יומו של עומר היה תסריט ידוע מראש: הוא דיבר מילים בודדות, היה עסוק בגרייה כל היום. לא היה קשר אמיתי בינינו כמו בין אבא לבן. לא הצלחתי להבין אותו, והוא אותי. עומר היה חי בתוך בועה שאי אפשר היה לחדור אליה. הוא היה חלש מאוד מבחינה פיזית וסבל מעצירויות קשות מאוד. נתנו לו ממריצים, אנזימים, פורמולות, וכלום לא עזר.
היו המון מתח, תסכול, לחץ וויכוחים בתוך בית. היתה תחושה שכל מה שאנחנו מנסים מסתיים במפח נפש גדול. ניסינו את רוב השיטות שקיימות בשוק ולא הצלחנו לקדם את עומר, ואפילו נוצרה רגרסיה. זה יצר עוד יותר מתח, והתסכול היה רב.

עומר שלושה חודשים מתחילת המהלך

היום, אחרי שלושה חודשים, עומר פרץ קדימה בשיפורים שהם מעבר לכל דמיון.
הוא השתפר בכל האספקטים האפשריים -

עומר נוכח אתי כל הזמן.
הוא מדבר ומביע את דעתו ואומר את רצונו במילים.
עומר מתנסה ברכיבת אופניים, מטפס על קירות טיפוס.
הוא התחזק ופיתח שרירים, הוא רץ ובועט בכדור.
בעיית העיכול נעלמה.
הוא מתקשר עם סבא וסבתא במילים.
עומר קרא לי "אבא" בפעם הראשונה.

בזכות "הפניית המבט" של עומר, ורק בזכותה, קיבלתי את ילדי מחדש. היום אני כבר מחכה להיות בבית יחד אתו ופשוט להיות בחברתו. אנחנו הולכים למסעדות ולכל המקומות ביחד, ללא חשש ומלאי שמחה.
השמחה נכנסה אל ביתי. בזכות המהלך ו"הפניית המבט" שלו, עומר קפץ בשלושה חודשים בצורה שהיא מעבר לכל דמיון. אני מאמין באמונה שלמה שעומר יוכל להשיג בחיים את כל מה שהוא ירצה ויבחר.

כל השיפורים האלה הם רק בזכות המהלך של רונית גלפו.
הורים יקרים, זה פשוט עובד. תנו לעצמכם הזדמנות להיות משפחה צוחקת ושלמה. זה קרה לי.

- ניר , אבא של עומר