מהמורכב למופלא

נדב שלפני המהלך, היה ילד עצור ועצוב. פניו היו נראות נפולות ועיניו היו כבויות.
קשה היה לעניין אותו במשהו, והוא היה נראה חסר מוטיבציה וסקרנות להבין את העולם הזה. היינו הולכים ברחוב וראשו היה מוטה מטה, אל המדרכה.

ההתנהלות היומית שלו היתה מאוד סטטית והוא היה חסר רצון לשנותה. כל יום וכל פעולה שנדב עשה היו נראים בדיוק אותו דבר: אותן קלטות טלוויזיה, אותה אמבטיה, אותו משחק בחול, אותם פאזלים ומשחקי לוטו. בקיצור - אותן פעילויות חזרתיות ומונוטוניות ללא שום רצון לשנות משהו בתוכן.

נדב לא למד דבר מהסביבה: כיוון שלא הסתכל על הסביבה, הוא לא יכול היה ללמוד דבר, ועל כן ההתנהלות שלו היתה תמיד פסיבית ולא יוזמת. כל דבר היה צריך ללמד אותו ולהראות לו.
לא עניינו אותו אנשים, ולא תגובות של אנשים. ילדים הוא כלל לא היה רואה. אילו היינו מנסים להצחיק אותו או לשעשע אותו במשהו, אין סיכוי שהיה צוחק או נהנה... הוא פשוט לא הגיב. הוא היה חסום לגמרי ואי אפשר היה להגיע אליו.

אי אפשר היה לדרוש ממנו כלום כמעט כי הוא היה או מתנגד מאוד לדרישה תוך כדי בכי ותסכול רב, או מתנתק לגמרי, או פשוט לא מגיב ואף לא מסתכל. בקושי היה לו קשר עין, והוא הרבה להימנע ממנו. הוא היה מסתכל לכל כיוון אפשרי, רק לא עלינו.

נדב היה ילד שקט מאוד, ללא ניסיונות הפקה קולית כמעט. היו לו שתיים-שלוש הברות מוכרות אותן היה אומר, ובזה זה הסתיים. הוא גם לא הביע שום רצון להגיד לנו משהו. הוא לא רצה לדבר.

הוא כמעט ולא הבין שפה, מלבד הנחיות פשוטות חוזרות ונשנות, שלרוב הבין אותן רק כשהיו בהקשר מסוים. הוא היה נראה כילד שאינו שומע אותנו כלל.
התגובתיות שלו שאפה לאפס. הוא כמעט ולא הגיב לכלום, ולכן כל הזמן היינו צריכים לנהל אותו על-ידי דחיפות ומשיכות, או לרוץ אחריו ולתפוס אותו. כל הזמן היה צורך שלנו בלארגן אותו ולאסוף אותו. אם היתה לו כבר תגובתיות - היא היתה בקצב מאוד איטי ולא רציף.

מבחינה מוטורית, נדב היה ילד מאוד זהיר שפוחד לקחת סיכונים: הוא לא היה קופץ מגובה רב כיוון שזה היה מפחיד אותו, וגם לא היה מנסה להתגבר על הפחד הזה. הריצה שלו היתה מאוד מסורבלת ואיטית.
כדור לא עניין אותו. היינו מנסים המון לעניין אותו במשחקי כדור, והוא פשוט לא מצא בזה עניין. ואם כבר היה זורק את הכדור, זה אף פעם לא היה לכיווננו.

כהורים, תמיד תרנו אחר כל שיטות הטיפול האפשריות. לא נחנו לרגע, והיינו במרוץ תמידי אחר הדרך האופטימלית לעזור לנדב. בשלב כלשהו, פגשנו בייאוש ועסקנו בלשרוד. נדב היה נראה כאילו הוא ממסך את העולם ואת הסביבה שמולו. הוא לא היה נוכח רוב הזמן. הוא ממש לא היה כאן...

נדב שלושה חודשים מתחילת המהלך

היום, שלושה חודשים מתחילת המהלך, בזמן כל-כך קצר, חל בנדב שינוי מהותי. נדב השתנה מן הקצה אל הקצה. זה משהו שלא חווינו אף פעם, באף אחד מהטיפולים שעשינו.
הוא הפך לילד חי ותוסס, מלא בחיוניות ובאנרגיות חדשות. ניצוצות שמחה בעיניו וחיוך תמידי של אושר על פניו. צחוקו המתגלגל נשמע בכל רחבי הבית. צחוק של ילד שזה עתה גילה את העולם... נדב מרים היום את ראשו ומביט אל הסביבה בסקרנות רבה, וברצון לגמוע בצמא כל פרט. הוא נולד לעולם חדש!!!

קשר העין שלו השתפר להפליא. הוא מסתכל עלינו עשרות פעמים ביום, במבטי שיתוף, גאווה והנאה... הוא מחפש את המבט שלנו. המבט החדש בעיניו הוא עמוק וחודר.

היום, נדב ממש מבקש לשנות דברים: ההתנהלות היומית שלו הפכה להיות דינמית. הוא רוצה לצאת החוצה, ולהכיר את העולם. היום, כשנדב נמצא במקום כלשהו, הוא ממש סורק את המקום בעיניו: הוא שם לב לכל דבר! כשהוא הולך ברחוב, הוא מסתכל על כלבים, על חתולים, על פרחים, על עצים, על מכוניות, על אנשים. הוא פשוט רואה הכול...
הוא נמשך למקומות צבעוניים: הוא נכנס לחנויות ממתקים ולחנויות צעצועים ומתבונן בתוכן במבטים של ילד שמשתוקק לבלוע את העולם.
הוא מסתכל בעניין רב על קלטות הטלוויזיה שלו: הוא יכול לראות משהו מצחיק בקלטת ולצחוק, הוא שמח כשמגיע שיר שהוא אוהב, הוא מקשיב למלל, הוא מדפדף בספרים בעניין ובסקרנות.

נדב מבין אותנו! הוא מקשיב לנו! הוא מגיב אלינו! זה מדהים שכשאנחנו מסבירים לו דברים, כמו למה אי אפשר כרגע ללכת למקום מסוים או למה צריך להיזהר מהכביש, הוא מקשיב ומבין. ממש רואים את ההבנה בעיניו.

גם מבחינה מוטורית, הוא השתפר פלאים: גופו התחזק, והוא החל לקפוץ ממקומות גבוהים - מקומות בגובה של חצי מטר לפחות! הריצה שלו הפכה להיות מהירה מאוד. הוא ממש אצן קטן... הוא כבר לא מסורבל ואיטי.
הוא החל לשחק איתנו בכדור!!! הוא מתמסר איתנו ונהנה כל-כך מהמשחק. לא אשכח את הפעם הראשונה בה הלכנו לבריכה, ונדב החל להסתכל על ילדים המשחקים בכדור. לפתע, הוא ניגש לאחד הילדים, לקח ממנו את הכדור והחל להתמסר איתנו. היינו כחולמים, לא האמנו שזה הילד שלנו...

הוא החל ללמוד מהסביבה. הוא מסתכל עלינו עושים משהו ומחקה אותנו: הוא ממלא לו באופן עצמאי מים במתקן המים, הוא מסתכל עליי מבשלת ורוצה להשתתף ולעזור - הוא אקטיבי.

התגובתיות שלו השתנתה מהקצה אל הקצה. הוא מגיב בקלות ובשטף, ואף ברוגע ובנינוחות. אנחנו מראים לו דברים והוא מסתכל, אנחנו אומרים לו לעצור ולשנות כיוון והוא משנה.

היום, נדב כמה לקשר ולתקשורת: הוא החל להסתכל על אנשים, ואף לחייך אליהם. הוא החל להסתכל על ילדים ולרצות בקרבתם. הוא למד לחכות בתור בין ילדים. הוא מבין את משמעות התור.
אנחנו מצחיקים אותו, והוא צוחק. אנחנו מדקלמים לו סיפורים, שרים לו שירים - והוא זורח ומאושר ומבקש עוד! הוא אף פעם לא עשה זאת.

היום אנחנו כבר שומעים את הקול שלו, וגם אנשים אחרים כבר שומעים את הקול שלו. שואלים אותו שאלה והוא עונה, מברכים אותו "בוקר טוב", "לילה טוב", והוא משיב.

הנינוחות שלו והרוגע שלו ממש לא מובנים מאליהם. אנחנו יושבים יחדיו במסעדות ובבתי קפה, והוא יושב ואוכל. יושב בשלווה ובנחת, ואוכל מקסים. אוכל ומסתכל על העולם...

חודש וחצי אל תוך המהלך, וניצוצות של שמחה גדולה כבר החלו להופיע. הילד המתבודד הפך להיות ילד חפץ חיים. קרן אור נכנסה לביתנו, ושטפה כל פינה אפשרית. בן רגע הפכנו להיות הורים גאים, זקופים ומאושרים. גאים בפלא הזה שאנחנו רואים יום-יום, ובהפתעות הרבות שנדב מניח בפתחנו.
היום, נדב מסוגל לכול. הוא מראה לנו שהמציאות עולה על כל דמיון, ושכל הדברים שמעולם לא חלמנו שיעשה, הוא עושה. והכול, כהרף עין.

נדב כבר בנתיב אחר. הוא פרץ דרך.
אין ספק שנדב היום ילד אחר. ילד של חיים ושל יחד.
אין ספק שנדב נוכח. הוא ממש איתנו. הוא כאן.
אין ספק שקרה לנו נס.

- לילך, אמא של נדב

במשך ארבע השנים לפני המהלך עברנו כל שיטת טיפול אפשרית: ABA - תוכנית פרטית מלאה, ביו רפואי - עד קלציה, RDI, קצת מילר, הומיאופתיה, AIT, קרניו סקרל, קינסיולוגיה, גרינברג, VML, טיפולים אנרגטיים, אוסטאופתיה, הידרותרפיה, אירידיולוגיה, וברור שבמקביל תמיד היו קלינאיות תקשורת ומרפאות בעיסוק.
עברנו הרבה מאוד אנשי מקצוע מעולים ומקסימים שהיו כמו המשפחה שלנו, כולם היו מוכנים לעשות הכול בשביל נדב ובשבילנו. כל דבר שעשינו, עשינו בצורה רצינית ולא חסכנו בכלום.
אבל שום דבר לא באמת עבד, היבול היה דל.
ככל שעבדנו קשה יותר, נדב הלך ונעלם לנו בין האצבעות.
ההרגשה הייתה כמו בתוך מעגל שכל פעם חוזר לנקודת ההתחלה, ואפילו אחורה מזה. הרגשתי כאילו אני במלחמה, ואני מפסיד את הבן שלי.

נדב שלושה חודשים מתחילת המהלך

בשלושה חודשים נדב עבר כברת דרך ארוכה, נדב פרץ את חומת הדממה של עצמו. הוא החליט שהוא רוצה לדבר, וכל יום הוא מנסה לדייק את ההיגוי שלו.

היום נדב מתמודד עם עולם דינמי שמשתנה תוך כדי תנועה. תוך כדי פיתרון בעיה או פעילות הוא יכול להתייחס לרמזים שאני נותן לו על-ידי דיבור או מבט, ולשנות בהתאם את דרך הפעולה שלו.
הוא התחיל ללמוד באופן טבעי מהסביבה.

נדב מביט בנו עשרות פעמים ביום - מבטים של שמחה, עצב, קבלת אישור או שיתוף. באמצע ג'ימבורי או גן שעשועים רועש, כשהוא עם הגב אליי, אני יכול לצעוק לו "נדב, תתגלש מפה" והוא שומע אותי ומגיב.

הוא למד לקפוץ מכיסא או משולחן נמוך, ואם הוא חושש הוא מסתכל עלי לקבל אישור.
אנחנו הולכים איתו ברחוב בלי יד, וכשהוא רץ קדימה, אנו צועקים לו "עצור", והוא עוצר.
כשהוא לובש חולצה, הוא מחכה שאיישר לו אותה לפני שהוא מכניס ידיים לשרוולים.
אנחנו יושבים לאכול בבתי קפה או באמצע קניון הומה אדם.
כשהוא אוכל, הוא כבר לא חייב לגמור דבר אחד לפני שהוא עובר לדבר הבא.
אתמול במחשב הוא צייר עם ארבעה צבעים שונים במקום רק עם כחול.
הוא מסתכל על ילדים משחקים בכדור ורוצה לשחק גם.
הוא טיפס על קיר טיפוס באמצע הג'ימבורי.
הוא למד להרגיע את עצמו.
לפני כמה ימים נדב הראה לי מכה שהוא קיבל בבוהן.
הוא מעיז, הוא מנסה, הוא לא מפחד לטעות, ואם הוא נופל הוא מייד קם וממשיך.
וזה רק על קצה המזלג מהדברים שאנחנו רואים יום-יום.
את כל הדברים האלה הוא הביא בעצמו, אנחנו לא לימדנו אותו כלום.

הבן שלי היה כמו אדם שעוצם עיניים על סף תהום.
היום הוא התגלה כילד שפרש זוג כנפיים לבנות וגדולות,
ומאותה סף תהום, פשוט התחיל לעוף...

- דב, אבא של נדב