לפני חמישה חודשים, לפני שהתחלנו את המהלך, לוטם היה ילד אחוז תזזית. הוא היה רץ, בורח, בלי כוונה לחזור, אם זה לשדות או לכבישים. הוא לא הבין שיש סכנה, לא ידע מה זה ללכת על מדרכה. היה רץ ובורח.
קשר העין שלו לא היה טוב, השפה שלו היתה מאוד קלוקלת, אם בכלל היתה. הוא לא הבין רגשות, הוא לא הבין מצבים חברתיים. הוא לא ידע לתקשר עם אנשים, לבקש כוס מים, לאכול. שום דבר הוא לא היה מבקש. הוא היה הוא ועצמו.

היום, אחרי חמישה חודשים, לוטם נמצא במקום אחר. לפעמים השער פתוח, והוא יוצא לבד לטיול עם הכלבים, וחוזר. הוא לא בורח. קשר העין שלו מעולה. השפה שלו השתפרה בלי היכר. הוא מביע רצונות, הוא אומר משפטים מאוד מורכבים, הוא מתחיל להבין מצבים חברתיים, הוא מתחיל להבין מה קורה, מה הדינמיקה.
אלו דברים שלא היו קודם, ועבדנו איתו הרבה זמן. מגיל שנה ושמונה חודשים, כשעשינו את האבחון, עד גיל 6, כשהתחלנו את המהלך. ובכלל אין מה להשוות. אלו קפיצות פשוט מדהימות.

כשהתחלנו את המהלך עם רונית, העבודה עסקה בעיקר בנו. כל המדהים זה שרונית בכלל לא ראתה את לוטם. אף פעם. כל השינויים, השיפורים - והיא בכלל לא ראתה את לוטם, לא נפגשה אתו, אני אפילו לא יודע אם היא ראתה תמונה שלו.
ולאט-לאט, פתאום אתה מגלה שדברים זזים אצל לוטם. אתה רואה דברים זזים אצלך.

קורים דברים מדהימים שפשוט לא היו קודם. דברים שלא חשבנו שבכלל אי פעם נגיע אליהם. ואני יכול לספר סיפור שהוא כאילו טריויאלי - אבא ובן, עוצרים ליד אלונית, יורדים מהרכב. הילד ניגש, בוחר לו במבה, ואומר לאבא, "שכחתי לקנות שוקו. איפה השוקו?" הולך, מביא לעצמו שוקו. נותן לקופאית, משלמים ויוצאים לאוטו. זה טריוויאלי. אבל לפני המהלך, הייתי צריך לגרור אותו ביד כדי שלא יברח, או שהוא היה נשאר, מחכה ברכב. היום אין את זה. הוא יורד איתי לכל מקום.

וסיפור נוסף - לפני יומיים, יצאנו לפגישה, והיתה בייביסיטר. כשחזרנו והבייביסטר עמדה ללכת, לוטם אמר לה, "ביי, אני אוהב אותך," ונתן לה חיבוק. ואז הוא אמר לה, "עדי, חכי רגע." ואז אמר לי, " אבא, תגיד לעדי ביי." אז אמרתי לה "ביי", ולוטם אמר לה, "עכשיו את יכולה ללכת."

לא היינו מגיעים לדברים האלה מעצמנו. בלי ההכוונה של רונית והמהלך לא היינו מגיעים לשם. רונית פתחה לנו דברים עצומים, באמת דברים גדולים. קרו לנו ניסים עם הילד שלנו. אלו דברים שלא האמנו שנגיע אליהם אי פעם.
השיפורים כל-כך גדולים, שאני רוצה שכל אבא ואמא שיש להם ילד עם צרכים מיוחדים, ייקחו גם הם את המהלך הזה, כי הוא מביא סיכוי אדיר להצליח ולקחת את הילד שלהם למקום אחר, וגם אותם, גם את המשפחה.

- דורון, אבא של לוטם

כשלוטם היה בגיל שנה וחודשיים, פתאום הכול נעלם. הילד נדם, וזהו. כל מה שהיה נעלם. היתה לו התנהגות חזרתית רבה... הוא היה בורח מגיל מאוד צעיר, אי אפשר היה לפתוח לו שער, לא דלת של מכונית, לא כלום. הוא היה עסוק רק באיך לברוח, איך לרוץ. ביום שהוא ברח מהגן, חיפשו אותו בקרקעית הבריכה, כי ידעו שהוא אוהב מים. והוא לא ידע לשחות.
השפה של לוטם היתה קלוקלת מאוד. אי אפשר היה להבין אותו. ברמה הרגשית הוא היה אטום. לא היה לו רגש, לא היה בכי.
ראינו שיש לנו מעין גוש אצור בבית, שאמור להתפרץ - כמו שהיום הכול מתפרץ החוצה - אבל לא ידענו איך להפעיל את זה, את הקוד הזה. היום יש לנו את המפתח לפצח את זה. אז, יכולנו רק להסתכל ולדעת שהוא מכיל בתוכו כל-כך הרבה, ולא יכולנו לעשות עם זה כלום.

במהלך עם רונית, אנחנו עושים פעולות מאוד פשוטות, והילד משתנה. וזאת לאחר שש שנים של עבודה עם טובי המטפלים, שלא הביאה תוצאות. והיום - תקשורת מדהימה עם אנשים, עם הסביבה, איתנו, עם אחיו. היום הם מתקשרים. הם יכולים לשחק ביחד שעות. לפני המהלך, עם האחים שלו היה מין נתק. היום זה נראה כאילו הכול רגיל בבית. אחים רגילים, כולם אותו הדבר. אין הבדלים.
והיום לוטם גם רגיש. הוא רגיש לאחים שלו, הוא רגיש לסביבה. רגיש מדי, לפעמים. נעלב. לפני המהלך הוא לא היה נעלב. הוא היה פשוט חי בתוך בועה.

השפה השתפרה ללא היכר. לוטם פונה לאנשים, הוא פונה אלינו, אנחנו יודעים מה הוא רוצה. הוא מדבר יפה, אפשר להבין אותו. אני קוראת לו, והוא עונה. דברים שלא היו. הייתי קוראת שעות, "לוטם, לוטם, לוטם," והוא לא היה עונה. היום, מהקצה השני של החצר הוא יכול להגיד לי, "אני פה, אמא, אני פה." והוא באמת פה. תרתי משמע. הוא נמצא.

ויש גם הרבה שיתוף בחוויה. כשלוטם רואה סרט או קורא ספר או שומע מוסיקה, הוא מאוד רוצה לשתף את כולנו. אחד מהסימפטומים של האוטיזם, זה שהם נשארים בתוך הבועה של עצמם, בתוך הקונכייה של עצמם. הם לא כל-כך משתפים. היום, לוטם כל הזמן משתף. כל הזמן דואג שאנחנו נהיה יחד אתו, נראה את מה שהוא רואה ונקשיב לו, ונקשיב לסיפור ונקרא יחד אתו.

דבר נוסף - הוא קורא. הוא יודע לקרוא. גילינו שהוא יודע לקרוא בעברית, והיום גילינו שהוא גם יודע לקרוא באנגלית. ולא לימדנו אותו לקרוא. קראנו המון ספרים, אבל לא לימדנו אותו לקרוא. היכולות שלו כל הזמן מתעצמות, יוצאות החוצה, והוא ממש מדהים. מדהים ומקסים אותנו כל יום מחדש.

בזמן המהלך גם היכולות המוסיקליות שלו התעצמו לבלי היכר. אנחנו יושבים אתו בקונצרטים שלמים, וזה ילד שנחשב לילד היפראקטיבי בנוסף לכל הבעיות שלו, ילד שלא ידע לשבת. היום הוא יושב בקונצרטים שלמים, קונצרטים של מבוגרים. הוא יושב בקונצרט, ומסביבו כל המבוגרים שמסתכלים מי הילד הזה בן השש שהגיע ויושב ומקשיב פעור פה, שלא לפספס שום דבר, שהכול ייכנס והכול יחדור לתוכו. הוא פשוט מבין את המוסיקה.

לפני שהתחלנו את המהלך עם רונית, היינו אצל מאבחן נוסף שנתן עוד פעם גושפנקא של PDD NOS. שאף אחד לא יגיד אחר-כך ש-"הוא לא היה PDD." חמישה-שישה מאבחנים ששמם הולך לפניהם קבעו שהוא אוטיסט או PDD. לא היה עוררין. זה לא שהוא לא אובחן כראוי. והיום הוא מתקשר, הוא מדבר, והוא דוהר לכיוון הרגיל...

הסיכוי שהמהלך נתן לנו, אני לא חושבת שהיינו מקבלים באיזשהו מקום אחר, וזה מניסיון, באמת, של לחרוש את הארץ מקצה לקצה ואפילו חו"ל. לא היינו מגיעים, אי פעם, לשום דבר דומה כמו שהגענו עם רונית גלפו. היא נתנה לנו סיכוי אמיתי לחיים שלנו. קודם כל ללוטם, סיכוי לחיים אחרים לגמרי. ולנו, לזוגיות שלנו, ולאחים שלו. פשוט הכול השתנה.

אני מאחלת לכל זוג הורים לילדים אוטיסטים להיכנס למהלך כזה. אנחנו מכירים הרבה הורים שמאוד קשה להם. ודרך זה שאספר את הסיפור שלי, אני יכולה לעזור להם, לתת להם חיים. כמו שרונית נתנה לנו. היא נתנה ללוטם חיים, לאחים שלו ולנו.

- טלי, אמא של לוטם