מהמורכב למופלא

איתי בן 8 וחצי, ילד יפה תואר ושובה לב. מהרגע שגילינו שאיתי נמצא על הספקטרום, ניסינו לעשות הכול כדי לקדם אותו. עבודה מאוד מאומצת והפעלת לחץ גדול על איתי, מכיוון ש"אין זמן" ועוד רגע זה כבר אבוד.
המון פעמים מצאתי את עצמי מחייבת את איתי לעבוד, לשחק. לא היה שום רצון מצדו, לא היתה שמחה ממשית לשחק. לא היה כיף, לא היתה יוזמה של איתי, ובעצם אני נותרתי מאוכזבת וכעוסה, על מר גורלי ומצבו של בני.
לעיתים ריחמתי על עצמי, למה לי זה קרה, או מה קרה לאיתי - הרי הוא היה בסדר גמור עד גיל שנתיים. אולי אני אשמה. אולי בגלל שנסענו לאנגליה. אולי ואולי... הסתובבו בבית המון רגשות רעים. כעס, רגשי אשמה, רחמים ועוד ועוד.
בד בבד היתה הרגשה שהנה, עוד רגע זה קורה, כי הרי מרגישים שהכול שם, ויש אינטליגנציה ותבונה. אז איפה כל זה?

לכל הטיפולים שהלכנו היתה אוריינטציה טיפולית כלפי איתי. איתי התקדם בטיפולים ההם וגם היום, ואנחנו למדנו המון. אך בשום מקום לא היתה התייחסות לקשר בינינו, ההורים, לבין איתי. לא היתה את אותה התייחסות לערבות ההדדית בין ההורים לילדים. תמיד איתי הוא זה שצריך להתכוונן, ולנו לא היתה שום אחריות על הפעילות שלנו.

בפועל, איתי בשנים האחרונות משולב במסגרות רגילות עם תמיכה ועם ריטלין. הריטלין אומנם השקיט את הרעש ואפשר לאיתי להיות בכתה, אך הפך את איתי לילד חרד ועצוב.
לפני המהלך איתי דיבר במשפט של מילה אחת או שתיים.
הוא היה מרוחק ממני. הוא לא רצה בכלל שאקרא לו סיפור לפני השינה, או לעשות אתי כל פעילות.
איתי לא רצה בכלל ללכת לבית הילדים בקיבוץ, זה ממש היה סיוט עבורו. כל ניסיון הסתיים ברצון לברוח מהמקום, זיעה קרה בידיים - ממש חרדה.
איתי היה בורח הרבה לשכנים. בכל מצב של קושי, כמו למשל ריב בין האחים, איתי היה יוצא אל השכנים ומעדיף את השקט שם.
איתי סירב לעשייה משותפת איתנו מרצונו.
ידעתי שאיתי מבין דברים, אבל לעיתים זמן התגובה שלו היה מאוד איטי. הייתי צריכה לחזור הרבה פעמים על כל משפט עד שהייתי זוכה לתגובה, אם בכלל.
הבית היה תמיד שרוי במתח ובכעסים.

איתי שלושה חודשים מתחילת המהלך

אנחנו רק שלושה חודשים בתוך המהלך, ואיתי עשה קפיצות יוצאות דופן.
קודם כל, מאז תחילת המהלך איתי מאוד שמח. הוא מחייך, צוחק, רואים שטוב לו - גם בבית וגם בבית הילדים בקיבוץ.
ישנם שינויים שאינם מדידים, כמו למשל שיש יותר נוכחות של איתי, שיש קשר עין מדהים, שאיתי לגמרי איתנו.

איתי החל לשוחח איתנו, הוא עונה על שאלות - ולא תשובות של "כן" ו"לא". הוא מקשיב ומתייחס למה שנשאל, ועונה.
יש אין ספור דוגמאות. רק עכשיו איתי אמר לי, "תלם לא תינוק, רק טל תינוק." ואני שואלת, "אז מה תלם?" ואיתי עונה, "גדול." שיחה כזו לא יכלה להתנהל לפני המהלך (תלם וטל הם בני דודים של איתי).
אחר כך איתי אומר לי "אני רוצה לאכול." זה גם לא היה לפני המהלך. הוא אולי היה אומר את המילה "רעב".
היום יש ילד לדבר איתו, יש שיחה, יש תשובות. זה לא ייאמן.
והכול קורה כל-כך מהר.

איתי מאוד אוהב את חברי הקיבוץ. הוא תמיד התייחס אליהם ואלו משיבים לו באהבה גדולה. היום איתי מרחיב את ההתייחסות שלו גם לילדים. הוא לא מוותר ומשיג את מבטם, גם אם הם קצת מתביישים. איתי אומר למשל, "גל, שלום," ומחפש את קשר העין. הוא לא מוותר עד שהילד עונה לו ומסתכל אליו.
אני מקבלת המון תגובות מאנשים בקיבוץ שאומרים לי, "איתי מאוד התקדם," ואני שואלת "באמת? איך אתם מרגישים את זה?" וחלק גדול מהתשובות הן, "הוא מדבר יותר, הוא עונה לשאלות, הוא מבקש דברים, הוא פחות בורח".
היום בטיול ערב פגשנו ילד בגילו של איתי. איתי פנה אליו ואמר לו, "רז, אני רוצה סוכרייה." זה מדהים.

איתי יוזם איתנו המון משחקים - הוא בא אלינו ורוצה דגדוגים, מדגדג בעצמו. הוא פונה אלי בבקשה לשחק תופסת או מחבואים.
כל הבית רגוע יותר. יש יחד בבית, יש מרחב חדש, פנימי וגם חיצוני. אני רוצה להיות עם איתי!
איתי יוצר קשר עם אחיו. למשל, שכשראה מטוס ריסוס התכופף אל יונתן, אחיו הצעיר, הצביע לשמים ואמר, "מטוס, מטוס!" איזו עוצמה זו שהאח הבכור רוצה לשתף מהידע שלו את אחיו הצעיר. איתי גם לומד מאחיו ומחקה אותם.
בפעילות עם הסייעת, איתי יוזם במשך שעה וחצי פעילויות. בעבר היה צורך ליזום את כל המפגש עבורו.
איתי מבקש מיוזמתו ללכת לבקר חברים בני גילו, ומשחק בביתם לפרקי זמן ממושכים. זה לא היה לפני המהלך.

איתי מצליח להכיל מצבים שאינם פשוטים לו בבית. הוא מתבונן באחיו כאשר יש מצב רוח סוער. הוא לומד, הוא מכיל, הוא מנסה להבין.
התחלנו לשחק ביחד משחקים עם איתי. ממש כל המשפחה.
איתי נמצא בסביבת ההתרחשות ולא בורח גם כאשר מאוד מתרגש - לדוגמא במסיבת יום ההולדת של אחיו שהיתה בשבת.

עם תחילת המהלך התחלנו להוריד את מינון הריטלין, והיום אנחנו ללא הריטלין בכלל, ואיתי מצליח ללמוד ולהתרכז.
איתי מדבר הרבה יותר. ממש זרימה של מילים היוצאות מפיו. הוא משוחח, מקשיב, שומע ולומד בקצב מהיר מאין כמותו. לדוגמא, ביום שני הוא למד לקרוא מילים עם צירה וסגול. והיום, פגישה אחת אחרי - איתי כבר קורא צירה וסגול. הכול כל-כך פשוט.
או דוגמא נוספת: היום לימדתי את איתי איך מצלמים במכונת צילום, ורגע אחרי זה איתי ראה מכונה אחרת וכבר התמקח אתי על מספר הצילומים ולחץ בעצמו על הספרות, ופשוט צילם.

איתי משתף בחוויות שהיו לו. יש הרבה יותר דברים שאנחנו רואים שאיתי אוהב. הוא מספר לכולם על הנסיעה ללונה-גל הקרבה לבוא, ומדייק בפרטים. אחרי הנסיעה, כבר מבקש שוב לונה-גל.
איתי גם נוגע ומשחק במשחקים חדשים שיש בבית, כמו לדוגמא מנגן על האקורדיון החדש שאחיו קיבל!
הוא מבין דברים מופשטים. למשל, מאוד מעסיק אותו מותם של יקרים לנו. דוד מיכאל, הכלבה ניקי, דודה סופי... הוא שואל ואומר ש-"מיכאל בום אופניים, מיכאל מת. מיכאל בשמים. מיכאל ציפור."
לאיתי יש דמיון מפותח שפורץ החוצה מאז המהלך. הוא ראה את הסמל של מזדה ואמר "הציפור של מזדה." הוא משחק אתי ב"מוסך", ועוד ועוד.

איתי מבין הכול ומגיב מאוד מהר לכל בקשה: "איתי תביא, תתרחץ, תתארגן, איתי תכבה את האור, איתי אני צריכה עזרה להזיז את הספה. איתי אתה רוצה לשאוב אבק? איתי כדאי לך לסובב את הטוש..." איתי מייד מגיב! זה לא נתפס.

איתי מעיז לעשות דברים שפחד מהם תקופות ארוכות, כמו לנסוע על אופניו או לעשות תרגיל להטוטים בבריכה עם אבא. הוא סומך על עצמו ורוצה לעשות אתנו דברים. בכל פעם שעושים עוגה איתי מתייצב להשתתף, והוא יוזם שנעשה ג'לי בבית!
איתי נוכח, הוא כאן ויש לו רצונות. יש לו העדפות ויש לו גם פחדים שאיתם הוא מתמודד בצורה מדהימה. יש לו זכות לרצות ולא לרצות.
איתי מפתיע אותנו בכל יום עם שלל שיפורים חדשים, כמו היום למשל, כשרצה מאוד ללכת לא"ש לילה עם הילדים. זה דבר שלא קרה בעבר, כל פעילות אחר הצהריים עם הילדים היתה נשללת בצורה מוחלטת. בלתי ייאמן.

איתי מפנה את מבטו אלינו ואל החברה סביבו, והשמיים הם הגבול.
איתי אומר שלום לאנשים וקורא להם בשמם. לאחרונה הוא גם מניח את ידו עליהם, ממש שואל לשלומם (לדעתי הוא יכול להיות פסיכולוג או עובד סוציאלי...) הוא נהנה להיות בבית הילדים, כשבעבר היתה לו התנגדות רצינית ללכת לשם.
ואני יכולה עוד להמשיך ולהמשיך.

היום, שלושה חודשים מתחילת המהלך, אנחנו רואים איתי אחר, איתי מגיב ומפתיע. זהו מהלך שמשנה את צורת החשיבה שלנו ואיתי מרגיש את הרטט.
היום אני רואה באיתי זכות גדולה. בזכותו אנחנו והבית כולו זזים למקום אחר, ובתגובה איתי מפנה את מבטו אלינו ואל החברה כולה. איתי מזיז את כל מי שסובב אותו קדימה.
היום, אחרי שלושה חודשים, יש ילד חדש בבית.
וזו רק ההתחלה.

- רותקה, אמא של איתי

לפני המהלך איתי היה במקום תקוע. ההתקדמות ההתפתחותית היתה איטית מאוד והתקיימה מכוח עבודה סיזיפית. איתי נתן תחושה כל-כך חזקה של פוטנציאל - אך בפועל הפוטנציאל נשאר לא ממומש.

איתי אוהב בני אדם. הוא מכיר אנשים, אך קרבתם הציפה אותו והוא לא הצליח ליצור תקשורת של ממש.
הוא דיבר דיבור מוגבל ביותר וחי בעולם של חרדה ותבניתיות.
אנחנו, ההורים שמכירים אותו, יכולנו כמעט תמיד לצפות כל מעשה של איתי בגלל שהכול תבניתי כל-כך, והניגוד שבין הפוטנציאל ואי המימוש שלו מילאו אותנו במנות גדושות של תסכול.

איתי שלושה חודשים מתחילת המהלך

היום איתי חדש, שונה ואחר.
לאיתי יש מבט נוכח, חודר ומלא חיים.
איתי משולב בהצלחה בלתי רגילה בכיתה רגילה, והוא קשור קשר עמוק של חברות עם חבריו לכיתה.
היום איתי מדבר וממש מנהל שיחות.
הוא יודע לפנות אל ילדים ומשכלל מדי יום את השפה המדוברת שלו - אך לא פחות חשוב מכך, את שפת הגוף שלו.
אפשר לומר שכל יום קורים ניסים.
איתי כבר לא תבניתי וצפוי, ובמקום זאת אנו מלקטים מתנות ושיפורים. יותר ויותר אני נתקל במצב שבו אני מצפה לתגובה מסוימת של איתי - ומקבל דבר חדש ולא צפוי. ההתפתחות וההתקדמות של איתי בלתי ניתנות לתיאור.

כל זאת בזכות תהליך "הפניית המבט" שאיתי עובר יחד איתנו. איתי מפנה את מבטו אלינו, ההורים, אל המשפחה ואל חבריו. הוא דוחף את כל מי שסביבו ליחד חדש.

אנחנו ההורים מלאים אופטימיות. ואין זו מליצה בלבד. אין בי ספק שאיתי יעשה כל שעושים אחרים: ילמד בבי"ס רגיל ויסיים אותו, יעשה רישיון נהיגה, יתגייס לצבא, יתחתן... אני יודע, ידיעה עמוקה ובוטחת, שאחרי שהפנה את מבטו, השמיים הם הגבול בשביל איתי.

- חגי, אבא של איתי